כתבה חדשה פורסמה השבוע (אפריל 2026) אודות הספר"משבר הסביבה והאקלים - הזוית המדעית" שנכתב ונערך ע"י פרופ' יגאל אראל, מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית.
הכתבה פורסמה בכתב העת של האגודה הישראלית לאקולוגיה ומדעי הסביבה וזמינה לקריאה בקישור .
מחקר חדש קובע כי האתר הארכיאולוגי עובדייה שבבקעת הירדן מתוארך ללפחות 1.9 מיליון שנה, מוקדם במאות אלפי שנים מכפי שסברו עד כה. המשמעות: בני אדם קדומים כבר חיו באזור הלבנט בשלב מוקדם מאוד של התפשטותם מאפריקה אל שאר העולם.
הממצאים מציבים את עובדייה, לצד האתר דמניסי שבגאורגיה, כאחד העדויות הקדומות ביותר להימצאות בני אדם מחוץ לאפריקה.
המחקר הובל על ידי פרופ' ארי מטמון מהאוניברסיטה העברית, פרופ' עומרי ברזילי מאוניברסיטת חיפה ופרופ' מרים בלמקר מאוניברסיטת טולסה, וחוקרים נוספים מרשות העתיקות, אוניברסיטאות חיפה, בן גוריון, ציריך וג'נבה ופורסם בכתב העת הבינלאומי Quaternary Science Reviews
בתחילה, המדידות האיזוטופיות הצביעו על גיל של כשלושה מיליון שנה – נתון שלא התיישב עם העדויות הארכיאולוגיות והגיאולוגיות האחרות. החוקרים הראו כי הסיבה לכך היא "מיחזור" של משקעים בתוך בקע ים המלח: סלעים קדומים נסחפו ונקברו ומאוחר יותר נחשפו ונקברו מחדש לאורך שפת האגם הקדום בעובדייה – תהליך שהשפיע על תוצאות המדידה הראשוניות.
המאמר המלא, שכותרתו:
“Complex exposure-burial history and Pleistocene sediment recycling in the Dead Sea Rift with implications for the age of the Acheulean site of Ubeidiya”
Fossil Shell Used in Dating Analysis - A specialized imaging technique reveals mineral layers preserved within a fossilized Melanopsis shell (sample UB1). Credit: Perach Nuriel
Prof. Ari Matmon of the Hebrew University of Jerusalem collects samples for dating at the prehistoric site of ‘Ubeidiya in the Jordan Valley, south of the Sea of Galilee in an undated picture. (Credit: Talia Oron)
מחקר חדש בהובלת נוגה מורן וד"ר יוני גולדסמית מדגים כיצד ניתן להאיץ תהליך גיאולוגי שנמשך אלפי שנים לכדי שעות ספורות ומאפשר לכידת פחמן בצורה יעילה.
במחקר שפורסם בכתב העת היוקרתי Environmental Science & Technology, החוקרים חיקו את תהליך הבליה של סלעי גיר ודולומיט בעזרת כור שקוף מלא בסלעים שדרכו העבירו מי ים ופחמן דו-חמצני. התוצאות מראות שניתן לדחוס תהליך טבעי שבדרך כלל אורך אלפי שנים למספר שעות בלבד.
בתהליך, הפחמן דו-חמצני מתמוסס במים ויוצר תמיסה חומצית קלה שמגיבה עם סלעי הקרבונט ומייצרת יוני ביקרבונט. את יוני הביקרבונט ניתן להזרים בבטחה לאוקיינוס, שם הם נשארים מאוחסנים לאלפי שנים כחלק ממחזור הפחמן הטבעי של כדור הארץ. בכך נוצר פתרון מעשי וידידותי לסביבה ללכידת פחמן ממתקנים תעשייתיים.
במחקר השתתף גם ד"ר אייל וורגפט ז"ל מהאוניברסיטה הפתוחה, אוקיינוגרף גיאוכימי שיזם את הפרויקט ונפטר מסרטן בטרם עת לפני השלמתו. אייל האמין שהמדע הוא חלק מהפתרון למשבר האקלים והוא יחסר לנו ולקהילה המדעית מאוד.
התפרצות הר הגעש היילי גובי באתיופיה, לאחר 12,000 שנות שינה, מעוררת שאלות לגבי הרי הגעש הרדומים שלנו ברמת הגולן – הרי אביטל ובנטל.
בכתבה שפורסמה לאחרונה ב ynet פרופ' עודד נבון ופרופ' אמוץ עגנון, מהמכון למדעי כדור הארץ, מסבירים כי הבזלות ברמת הגולן התפרצו במיליוני השנים האחרונות. ההתפרצויות האחרונות בהרי אביטל ובנטל היו לפני כ-100,000 שנה, עם פעילות קודמת לפני כ-700,000 שנה. על פי תיארוך בשטח נראה כי הייתה הפוגה של כ-600,000 שנים בין ההתפרצויות האחרונות לבין אלו שקדמו להן, יש סבירות שזה יקרה שוב, אך קשה לדעת איפה ובאיזה עיתוי במדויק.
עם זאת בניגוד לרעידות אדמה, להתפרצויות געשיות יש סימנים מקדימים שמסייעים בהיערכות, כגון: רעידות אדמה קטנות, פליטות גזים חריגות ועוד.
בנוסף הם מציינים כי הפעילות הגעשית ב-3 מיליון השנים האחרונות הולכת ונעה צפונה ומזרחה – כלומר לכיוון הר הדרוזים בסוריה, כך שהסיכוי להתפרצות געשית בגולן היא קטנה.
מאמר חדש שפורסם ב־Geophysical Research Letters חוקר את התגובה התרמלית של אגמים למחזוריות היומית והעונתית של גורמי האילוץ הסביבתיים, כגון קרינת השמש, מהירות הרוח ומאפייני האוויר, ולבחינת השינויים הצפויים בתגובות אלה בתנאי אקלים עתידיים.
המחקר הובל על ידי גיא טאו, דוקטורנט במכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכון הגיאלוגי, יחד עם פרופ' נדב לנסקי (האוניברסיטה העברית והמכון הגיאולוגי), פרופ' יהודה אנזל (האוניברסיטה העברית), ד"ר ולדימיר ליחובסקי (המכון הגיאולוגי), ובשיתוף פעולה עם פרופ' היימיש מקגווין מאוניברסיטת קווינסלנד שבאוסטרליה.
המחקר משלב ניתוח תיאורטי עם מדידות ישירות של שטפי חום בשיטת eddy covariance שנערכו במשך שנתיים בשני אגמים סמוכים, המייצגים מקרי קצה למבנה פיזי של אגמים– אגם כנרת העמוק והמשוכב, ואגמון החולה הרדוד והמעורבל. שילוב זה אפשר פיתוח נוסחאות מתמטיות חדשות לחיזוי טמפרטורת פני האגם ושטפי החום בתגובה לשינויים מחזוריים בתנאים הסביבתיים.
נוסחאות אלה הושמו להערכת השינויים הצפויים בטמפרטורת פני האגם ובקצב האידוי באגמי מזרח הים התיכון בתרחישי שינוי אקלים עתידיים, ומציעות תובנות חדשות בעלות חשיבות לתכנון משק המים ולניהול מערכות אקולוגיות בעידן של שינוי אקלים.
מחקר חדש בשיתוף פעולה של משה (קוקו) ארמון מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, יובל שמילוביץ מהמכון השיתופי למחקר מדעי הסביבה באוניברסיטת קולורדו ואלעד דנטה מבית הספר למדעי הסביבה באוניברסיטת חיפה מגלה כי האסון הקטלני בעיר דרנה שבלוב בספטמבר 2023, בו נספו למעלה מ-10,000 בני אדם, לא היה תוצאה של אירוע טבעי בלתי נמנע אלא של כשל תכנוני חמור. באמצעות שילוב חדשני של מודלים הידרולוגיים ומטאורולוגיים וניתוח של נתוני לוויין, נמצא כי שטפון בעוצמה דומה צפוי אחת לכמה עשרות שנים – ולא אחת לעשרת אלפים שנה, כפי שהעריכו בעת תכנון הסכרים. תוצאות המחקר, שפורסם בכתב העת המדעי היוקרתי Science Advances, מראות כי קריסת הסכרים יצרה גל שטפון הרסני פי 20 מהשיטפון שהיה מתרחש במידה ולא היו מוקמים סכרים באגן הניקוז. ההרס הנרחב שכולל למעלה מ-1,000 מבנים בעיר דרנה ממחיש את הסיכון הטמון בתחושת ביטחון כוזבת הנובעת מהישענות על פתרונות המבוססים על סכרי הגנה שתכנונם מוגבל על ידי השונות הטבעית של האקלים. לממצאי המחקר יש השלכות קריטיות על תכנון מערכות הגנה מפני שטפונות באזורים ים תיכוניים וצחיחים והם מדגישים את הצורך בהתאמת תשתיות ההגנה וההתראה ותכנון הפיתוח לאורך נחלים למאפיינים האקלימיים של האזור, תוך שיקוף תוצאות תרחישי כשל אפשריים לציבור.
מחקר חדש בהובלת גילי קורצר ופרופ' קרן הספל מציג שיטה לזיהוי מיקרו-פלסטיק מלוויינים המאפשרת ניטור מדויק של מיקרו-פלסטיק בסביבה הימית בקנה מידה עולמי. השיטה מתבססת על ניתוח החתימה הספקטרלית הייחודית של חלקיקי פלסטיק נפוצים, כמו פוליאתילן ופוליסטירן, ומספקת כלי חדשני לחקר זיהום המיקרו-פלסטיק באוקיינוסים ולפיתוח פתרונות לצמצומו.
מחקר פורץ דרך שפורסם לאחרונה בכתב העת PNAS חושף את הקשר בין תקופות היובש בישראל לשינויים באוקיינוס האטלנטי. המחקר בהובלת פרופ' יוחנן קושניר מאוניברסיטת קולומביה ובשיתוף עם פרופ' מוטי שטיין ודר' יוני גולדשמיט מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית, מתבסס על ניתוח גלעיני קידוח מקרקעית ים המלח המתעדים 220,000 שנות אקלים. החוקרים גילו כי שכבות המלח העבות בגלעינים מעידות על תקופות יובש ממושכות, הקשורות לשינויים בזרמי האוקיינוס האטלנטי. ממצאי המחקר מצביעים על כך שהבצורת הנוכחית בישראל קשורה לאותם תהליכים אקלימיים עולמיים, ומדגישים את הצורך בהבנה מעמיקה יותר של השפעת שינויי האקלים על אזורנו.
מחקר חדש שנערך בהובלת דר' רועי יניב, בשיתוף עם דר' אסף הוכמן ופרופ' יואב יאיר מאוניברסיטת רייכמן, חושף כיצד ניטור שדות חשמליים אטמוספריים יכול לשפר את חיזוי אירועי מזג אוויר קיצוניים. ממצאי המחקר מסייעים באיתור סימנים מקדימים לאותם אירועים קיצוניים, מה שישפר את יכולת החיזוי בזמן אמת, במיוחד באזורים המועדים לשיטפונות בזק ולשינויים פתאומיים במזג האוויר, כמו אזור הנגב.
חיזוי מזג אוויר קיצוני הוא אחד האתגרים שניצבים בפני מטאורולוגים וחוקרים בכל רחבי העולם. אירועי מזג אוויר קיצוניים, במיוחד בתקופה של תנודתיות אקלימית גוברת, עלולים להיות בלתי צפויים ובעלי השפעות מרחיקות לכת. עם זאת, נראה כי הושגה התקדמות בנושא, הודות למחקר החדש ששם דגש על שדות חשמליים באטמוספרה והתפקיד שאותו הם ממלאים בהתרחשות של אותם אירועים.
המחקר, פורסם בכתב העת Atmospheric Research ובמהלכו ערכו החוקרים בחינה מדוקדקת של מערכות מזג אוויר חורפיות בלחץ נמוך, המכונות "שקעים קפריסאים", בנגב הצחיח. מחקר זה חושף תובנות חדשות לגבי תפקידו של השדה החשמלי האטמוספרי, בכל הנוגע להתרחשותם של אירועי מזג אוויר חורפיים קיצוניים, מה שעשוי בתורו לספק יכולות חיזוי באזורים המועדים לשיטפונות בזק ולשינויים פתאומיים במזג האוויר.
אטלס מערות הגליל המזרחי יוצא לאור בתקופה מאתגרת לגליל העליון, ובתקווה לחזרה מהירה של החיים למסלולם באיזור יפהפה ועתיר מערות זה. האטלס יוצא לאור בעקבות מחקרים וסקרים מקיפים של צוותים מהמרכז לחקר מערות שנערכו בעשרות השנים האחרונות. האטלס כולל מערות טבעיות ומערות שהותקנו לשימוש אנושי. המערות המוצגות מגוונות ביותר, וביניהן מערות מבוך, מערות מעיין פעילות, מערות נטיפים, מערה בסלע וולקני, קמינים, מערות אולם, מערות סדקים, מערכות מסתור, מקלטי מצוקים ואף שקעים דמויי קערה שהינם קשורים לפעמים לחללים תת קרקעיים.
גבולות השטח שבאטלס הם עמק החולה במזרח, גבול לבנון בצפון ובצפון-מערב, ראשי הנחלים המתנקזים מזרחה במערב, ורמות יששכר בדרום. באטלס מוצגים הנתונים הבסיסיים של המערות, ויש בו סקירה רב-תחומית תמציתית של הידוע עליהן מבחינה גאולוגית, היסטורית. ארכיאולוגית וביולוגית. הנתונים מלווים בתוכניות ובאיורים המרחיבים את תמונתה הכוללת של כל מערה.
המבנה התלת-ממדי של המערות מוצג בתיאור גרפי על ידי מפות וחתכים. המיפוי, שהוא עמוד השדרה של האטלס, מספק מידע חיוני על התופעות, שרובן אינו נראה לעין בתצלומי אוויר ולוויין. מראי המקום שבסוף כל ערך מכוונים לרוב למחקרים בסיסיים שמעמיקים ומרחיבים את הידע. רוב המערות מתפרסמות כאן לראשונה, ומידע נוסף ניתן למצוא במאגר הנתונים של מלח"ם.
במבואות של האטלס מוצגים התחומים העיקריים שבהם המערות תורמות מידע, והקורא יכול להסתייע בהם כדי להבין מונחים, תופעות, תקופות ותהליכים המוזכרים בערכי האטלס. המידע שבאטלס מתאים במיוחד לחובבי ידיעת הארץ, טיילנים, מערנים, סטודנטים וחוקרים.
האטלס מייצג מערות לאורך מסלול מי התהום – מחילחול הגשם כלפי מטה באיזור מירון ועד לעליית מים במעיינות הכנרת והחולה. המערות מתעדות תהליכים מורכבים, החל בזרימת מי תהום ועד למחבוא ומקלט של יהודי הגליל המרידות נגד הרומאים. במערות תועדו בעלי חיים ייחודיים דוגמת סומית הגליל שסייעו לשחזר את התפתחות גופי המים העיליים והתת קרקעיים בישראל. המערות מכילות לעיתים ערכי טבע מוגנים וחלקן נמצאות בשמורות טבע, והכניסה אליהן מוגבלת.
עורכי האטלס, פרופ' עמוס פרומקין מהאוניברסיטה העברית, ופרופ' ינון שבטיאל מהמכללה האקדמית צפת, חוקרים את מערות הגליל (וכן מערות באזורים אחרים) במשך עשרות שנים, בשיתוף עם החוקרים הצעירים שהרימו תרומה מרכזית למחקר ולחיבור האטלס.
טלסקופ החלל ג'יימס ווב מסמן רגע קריטי בחקר היקום. צוות מדענים בהובלת ד"ר אסף הוכמן מהמכון למדעי כדור הארץ באוניברסיטה העברית בירושלים סיפק תובנות על אטמוספירות של כוכבי לכת דמויי ארץ. המחקר, שפורסם בכתב העת היוקרתי Monthly Notices of the Royal Astronomicaly Societ, מאיר את המורכבות של האינטראקציה בין כימיה אטמוספירית לדינמיקה אקלימית, ומסמן קפיצת דרך בהבנתנו את האפשרות לקיום חיים מעבר למערכת השמש שלנו.
צוות המחקר כלל את ד"ר פאולו דה לוקה מהמרכז למחשוב-על בברצלונה, ד"ר תדאוס קומצ'ק מאוניברסיטת מרילנד, ומר מריק בראם מאוניברסיטת אדינבורו. המחקר מתמקד בכוכב הלכת החוץ-שמשי bProxima Centauri הנמצא בקרבה מפתיעה למערכת השמש שלנו. באמצעות טכניקות מתקדמות, הצוות יצא למסע חקר תיאורטי של האטמוספירה של כוכב לכת זה.
הממצאים שלהם חושפים את תפקיד המפתח של אוזון בעיצוב הדינמיקה האקלימית של כוכבי לכת. באמצעות סימולציות מתקדמות החוקרים גילו קשר עמוק בין רמות האוזון ליציבות האטמוספירה.
"דמיינו עולם שבו האוזון לא רק משפיע על הדינמיקה האקלימית אלא גם מחזיק במפתח לאפשרות קיום חיים," אומר ד"ר הוכמן. המחקר שלנו חושף את הקשר הזה ומדגיש את החשיבות של התחשבות באוזון ובגזים פוטוכימיים אחרים במאמצינו להבין כוכבי לכת דמויי ארץ.
אחת התגליות המדהימות של המחקר היא ההשפעה של האוזון על הטמפרטורה באטמוספירה ותבניות הרוח. על ידי שילוב השפעת האוזון, הצוות הבחין בהקטנת ההבדלים בטמפרטורה בין חצאי כוכב הלכת והעלייה בטמפרטורת האטמוספירה בגבהים מסוימים, רמז לאיזון העדין בין ההרכב הכימי של האטמוספירה לדינמיקה האקלימית. יתרה מכך, המחקר מציע מסגרת חדשה להבנת השפעת גזים פוטוכימיים על הדינמיקה האקלימית של כוכבי לכת חוץ-שמשיים, ופותח את הדלת להבנה עמוקה יותר של סביבות מחיה אפשריות מעבר למערכת השמש שלנו.
"אנו עומדים על סף עידן חדש בחקר כוכבי לכת חוץ-שמשיים," אומר ד"ר הוכמן. "עם כל גילוי, אנו מתקרבים יותר ויותר לפענוח המסתורין של עולמות רחוקים ואולי אף מציאת סימני חיים מעבר לכדור הארץ."
המחקר פורץ הדרך הזה סולל את הדרך לחקר עתידי של bProxima Centauri ומציב את הבסיס לחקר כוכבי לכת דמויי ארץ אחרים, תוך הבטחה לשפע של תגליות שעדיין מחכות להיחשף.
Ben-Israel et al. develop a new proxy for oxygen levels in seawater, based on U-Pb dating of dolomite. They show a step-increase in O2 at 400 million years, supporting oceans that were largely oxygen-limited at the ‘dawn’ of animal life.
סופות אבק נחשבות כמקור חשוב מאוד של מתכות למי האוקיאנוסים כתוצאה משקיעה והתמוססות חלקית של גרגרי האבק במי הים - אך בגלל זמן ההתרחשות הקצר שלהן והקושי לצפות מראש את התזמון והמיקום שלהן, כמעט ואין תעוד בזמן אמת של השפעת סופות אבק על האוקייאנוסים.
מחקר חדש של בנאלטבט וחובריו התמקד בדיגומים של מתכות נדירות במי ים - לפני, במהלך, ואחרי סופות אבק - כדי לקבוע את מידת השפעתן על הים. המחקר בוצע במפרץ אילת שבצפון הים האדום, שמאופיין בדמיון רב לאוקייאנוסים פתוחים ועמוקים לצד נגישותו גבוהה לדיגום ומחקר.
ממצאי המחקר מפתיעים - במקום להוות גורם שמוסיף מתכות לים, חלקיקי האבק נוטים לספוח חלק גדול מהמתכות ולהוריד את ריכוזיהן במים. החוקרים מצאו שהשינוי בהרכב מי הים מגיע לשיא כ 5-6 ימים אחרי הסופה, ולאחר מכן חוזר הרכב הים בהדרגה למצבו הקודם. ממצאים חדשניים אלה מאתגרים את הפרדיגמות הקיימות לגבי השפעת האבק על האוקייאנוסים ומגדירים את ההשפעה ארוכת הטווח שיש לסופות אבק על הרכב האוקייאנוסים.
במקרים רבים קרקעות מתנזלות בזמן רעידות אדמה, ומאבדות את היכולות שלהן לתמוך במבנים. התנזלות היא תופעה הרסנית שכן יסודות בנייניים ותשתיות שנטועים בקרקע אינם נתמכים על ידי הקרקע המונזלת ולכן נוטים לקרוס, ולשקוע. חלק ניכר מהנזק הנגרם למבנים ואבדות בנפש עקב רעידות אדמה קורה כתוצאה מתהליך זה. מחקר חדש של ד"ר שחר בן זאב ופרופ' עינת אהרונוב מהמכון למדעי כדוה"א מהאונ' העברית וחובריהם, שהתפרסם ב Nature Communications, מציג הסתכלות חדשה על התופעה והשפעותיה, ומציע הסבר לתופעות של "התנזלות קרקע" שתועדו אך לא הוסברו קודם לכן, ברעידות אדמה בעלות עוצמה נמוכה או במקומות רחוקים ממוקדי רעש בעוצמה גבוהה.
עד למחקרו החדשני של ד"ר בן זאב הנחת היסוד הייתה כי "התנזלות קרקע" יכולה להתרחש רק בקרקע "אפקטיבית לא מנוקזת", קרי שהמים בה לא יכולים להתנקז החוצה בזמן רעידת האדמה. כדי שקרקע תתנזל בצורה זו נדרשת רעידה חזקה וקירבה למוקד הרעידה (צפיפות אנרגיה סייסמית גבוהה). הבנה זו של התהליך הותירה הרבה מקרי התנזלות מתועדים אך לא מוסברים שהתרחשו רחוק ממוקד הרעידה. במחקרו הדגים ד"ר בן זאב כי הנחות היסוד המדוברות אינן מוחלטות, וכי "התנזלות קרקע" יכולה להתקיים גם כאשר ישנה זרימה של מים מהקרקע המנוזלת לכיוון פני השטח בזמן רעש האדמה. התנזלות ״מנוקזת״ כזו יכולה לקרות גם רחוק ממוקד רעידת האדמה, היכן שעוצמת הרעידה חלשה יחסית. ממצא חשוב זה מסביר מקרי התנזלות מתועדים רבים הרחק ממוקד הרעידה. במסגרת המחקר, החוקרים פיתחו תיאוריה פיזיקלית, והדגימו אותה באמצעות סימולציות נומריות וניסויי מעבדה. התנאים בסימולציות ובניסויים נמצאו דומים כאשר הושוו למאגר מידע על מקרי התנזלות אמיתיים.
Air-water interactions regulate lake-water temperature by balancing the rate of change of water temperature (stored heat) with the incoming and outgoing heat fluxes, which are functions of water temperature and external forcing. Yet, there is a large knowledge gap in quantifying the thermoregulation of a lake, and especially managed lakes. The thermoregulation of a restored and managed Mediterranean lake (Agamon Hula, Israel) was first, explored by direct measurements of all major heat fluxes. Then, a rigorous analysis revealed how water temperature of a lake shifts toward a steady state, scaled by the lake's response time. The analysis improves current theoretical knowledge. The analysis indicates that the steady-state temperature is controlled by external environmental forcing and not by lake depth. Whereas the thermal response time to re-attain a steady state, following an abrupt change in various environmental conditions, is controlled by water depth. Lake-temperature response to an oscillating environmental forcing revealed that both the amplitude of water temperature fluctuations and the time delay from the steady-state are controlled by the ratio between the environmental forcing’s time period (diurnal, seasonal or other cycles) and the thermal response time of the lake.
Phytoplankton growth in the upper sunlit ocean drives the oceans' biological carbon pump, a collection of processes that sequester atmospheric CO2 into the deeper ocean where it is stored for centuries to millennia. However, a large fraction of carbon does not reach greater depths but is respired by bacteria and other microorganisms as it sinks. Earlier field work found that, for water temperatures between 2 and 17°C, warmer water is associated with more carbon respiration. However, we observe that carbon respiration in the Gulf of Aqaba, a deep warm water body in the northern Red Sea, is much less intense than expected based on water temperature (≥20°C). Moreover, the local ecosystem exports a considerable fraction of carbon to intermediate depths (∼300–570 m). These results question the universal role of temperature in regulating carbon export in the ocean. They also suggest that ecosystems dominated by small phytoplankton can support considerable carbon export despite warm temperatures, especially when mineral dust is available to enhance the sinking of marine particles.
